19 בינואר 2016

כוחה של אהבה - סודות לאריכות חיים בסרדיניה (פרק 1 בסדרה)

אני יושבת מול סבתא שלי בבית האבות המפואר אליו הועברה לאחר שמלאו לה 98. 

סבתא שרה לבית חבשוש (98)
המקום נראה כמו בית הבראה: מדשאות, שיעורים ופעילויות, פינוקים כמו מספרה וטיפולי יופי ותפריט מרשים בן שש ארוחות.

"המוות עדיף על ההזדקנות" היא אומרת ונאנחת ואני לא מבינה מדוע. היא צלולה ובריאה באופן מפליא וכל צרכיה מטופלים במסירות, אנחנו אפילו מבקרים אותה יותר מאז שהועברה לשם מביתה....

כשאני עומדת ללכת, אני מחבקת אותה ומרגישה אותה מחזיקה לי חיבוק חזרה. ואז אני מבינה: "הקושי לא נעוץ בהזדקנות עצמה אלא מעצם עקירת האדם מביתו, אורח חייו ובעיקר מעגלי התמיכה שסבבו אותו כל חייו.


בחודש ספטמבר האחרון נסעתי בפעם החמישית  למסע צילום ממושך נוסף בסרדיניה, והפעם במטרה לחקור את סודותיהם של תושבי האי שהתברכו באריכות החיים מופלאה.  סרדיניה היא אחד המקומות שהוגדרו כ"אזורים כחולים" ע"י עיתונאי "נשיונל גיאוגרפיק", דן בוטנר, בשל העבודה שרבים מתושביה חולפים על פני גיל מאה בקלילות מעוררת התפעלות ובבריאות יוצאת דופן.


אחד הדברים שנוכחתי לגלות בתרבות המקומית שגרם לי להתחבר אליה ולאהוב אותה עוד יותר הוא האופן שבו מתייחסת לחבריה הוותיקים.  אנו רגילים לחיות בחברה המקדשת את הנעורים ודוחקת ממרכז הבמה את הזקנים אשר "עשו את שלהם" אבל בסרדיניה לקשישים מעמד מיוחד ומלא יראת כבוד. התרבות המקומית מביעה את הערכתה ל"זקני השבט" בכינוי החיבה דוד (Tziu) או דודה (Tzia) בהם מכנים האנשים את מאריכי החיים, גם אם אלה אינם קרובי משפחתם.  

אות הוקרה לדוד מריו Tziu - במלאת לו מאה שנה
ובכלל, להיות קשיש בסרדיניה זו אינה חולשה. להיפך! אלו שעוברים את גיל מאה נקראים Centenari  (מאריכי חיים) וזוכים ליחס מעריץ של ממש.
חגיגות יום ההולדת שלהם הן אירוע קהילתי הנחגג ברוב פאר והדר בהשתתפות בני משפחתם הנרגשים ושאר תושבי הכפר או המחוז בו הם מתגוררים. חתן או כלת השמחה מתקבל בתשואות בכיכר המרכזית, זוכה לברכות ואיחולים נרגשים, מקבל אות הוקרה מיוחד מנכבדי הקהילה, ובעיקר נהנה לחגוג עם יקיריו את יום הולדתו המוקדש לפעילות החביבה עליו.



בכפר אורצוליי, חגגו התושבים את יום הולדתה של מארי אנג'לה בריקודים הסרדיים המסורתיים האהובים עליה כל כך, והעובדה שזה עתה מלאו לה מאה לא מנעה ממנה להצטרף בחיוך אל הרוקדים, ולחזור על הצעדים השגורים בכפות רגליה כבר שנים.


ביום הולדתו של ג'וליו שלנו, שכבר הספקנו להכיר מקרוב, מלווים בכל שנה את המדווש הנלהב ב"רכיבת כבוד" רבים מתושבי הכפר וסרדיניה כולה.  


ואם עוד לא השתכנעתם במעמדם היוקרתי של חברי "מועדון המאה" בסרדיניה - כל שעליכם לעשות הוא להציץ באחד מלוחות השנה התלויים על קירות הבתים. שם תגלו כי במקום נערות החודש הלוהטות – מככבים בגאווה המגה- קשישים שחגגו לפחות מאה.
























כשהתושבים בסרדיניה מגיעים לגיל פנסיה הם לא יוצאים ממעגל העבודה או פורשים מן החיים הפעילים אלא ממשיכים להיות חלק יצרני ובלתי נפרד מהקהילה בה הם חיים וכל אחד מהם מתפקד ואף תורם בדרכו לסביבה.

בכל פעם כשביקרתי את ג'וליו מעולם לא פגשתי אותו בחוסר מעש. ג'וליו שמלאו לו 102 עסוק באופן תמידי בפעילויות שונות: אם זה עבודה בגינת הירק אותה הוא מטפח בחצרו או בסדנת העבודה שם הוא מכין מפצחי אגוזים מגולפים, אותם הוא מעניק בנדיבות כמתנה או קולה ערמונים עבור ילדי הכפר ששמחים לעצור בביתו בדרך חזרה מבית הספר. "אין לי זמן להיות חולה" הוא צוחק "יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. אני קם כל בוקר וקופץ מהמיטה כדי להספיק כמה שיותר"

ארגזי ערמונים ותנורי הקלייה של גוליו
בנוסף לשלל הפעילויות והעיסוקים שממלאים את זמנם, שומרים הקשישים על קשר קרוב עם בני גילם, שכנים ושאר חברי הקהילה בה הם חיים. בכל יום אחה"צ מתכנסים על הספסלים "פרלמנטים" שונים, בהם אפשר לראות אותם מדברים, צוחקים ואפילו מתווכחים בלהט.


"זה חשוב לי לראות את החברים שלי בכל יום. אנחנו מכירים מילדות ויודעים הכל אחד על השני. לטוב ולרע. כשיש לך כאלה חברים - אתה יודע שלא משנה מה יקרה אתה במקום בטוח ותמיד יהיה מי שידאג לך ויטפל בך במידת הצורך"


ואכן כשג'וליו נחבל לאחר שנפל מאופניו, עליהם העמיס לעייפה שקיות מלאות בקניות (לא לדאוג הוא כבר שב לאיתנו ולסורו...) -  כל הכפר מגיע לדרוש בשלומו. לאורך כל היום זרם המבקרים אינו פוסק. שכנה אחת מביאה סיר מרק, אחר בא לדרוש בשלומו ולהציע עזרה בקניות, קרובה רחוקה מרגיעה את בתו המודאגת, וג'וליו הסורר נשען לאחור על הכרית וסופג בהנאה את כל האהבה והדאגה שמרעיפים עליו כולם. 


" זו בושה גדולה אצלנו לשים את ההורים בבתי אבות." אומרים לי כולם "לה פמיליה - המשפחה היא הדבר החשוב ביותר וכולנו דואגים ותומכים זה בזה.
כאשר ההורים שלנו מזדקנים - הם ממשיכים לגור בבית בו התגוררו במשך כל חייהם ושאר בני המשפחה, אם זה הילדים, הנכדים או אפילו אחת הגיסות - מתגוררים בסמוך ושומרים עמם על קשר יומיומי, הדוק וקרוב.

די במפתיע דווקא עם בני הדורות הצעירים מתקיים קשר קרוב במיוחד ומלא אהבה וכבוד הדדי, למרות עשרות השנים שמפרידות בין הדורות. לסבים ולסבתות יש תפקיד חשוב בגידול, חינוך וטיפוח הדור הצעיר: הם אוספים אותם מבית הספר, שוהים במחיצתם בשעות הצהרים, ומקדישים להם זמן ותשומת לב מלאת סבלנות ועוטפים אותה באהבה.

תרזה פילרי בת 101 מתגוררת בביתה הצנוע עם נכדה אותו גידלה מגיל חצי שנה. עד לא מזמן היא עוד בישלה וניקתה עבור שניהם אבל בשנים האחרונות היוצרות התהפכו והוא מטפל בסבתו במסירות אין  קץ ואהבה גדולה.


אחת הדוגמאות לקרבה משפחתית יוצאת דופן הזו היא משפחת מליס מהכפר שהפכה להיות סמל של מאריכי החיים בסרדיניה  לאחר שהוכרה כשיאנית גינס בשנת 2013 כמשפחה המבוגרת בעולם , המונה תשעה אחים ואחיות החיים במצטבר למעלה מ- 828 שנים.

אדולפו אוחז בתמונת משפחת מליס בהרכב מלא  - ההורים ו11 אחיו ואחיותיו


כשאני פוגשת אותם אני מבינה שלא במקרה הם שיאני גינס. ללא ספק לגנטיקה שלהם יש השפעה לא מועטה אבל אי אפשר לפספס את הקשר ההדוק, האהבה הגדולה והדאגה הכנה ששוררת בין כל בני המשפחה.

אני מתלווה אל האחים אדולפו (93) וויטליו  (85) הצועדים באיטיות שלובי זרוע בדרכם לביקור השבועי בבית אחותם הגדולה קלאודינה (102) המקבלת את פניהם בחיוך רחב ונשיקה.

למרות שהגעתי אליהם ללא כל הזמנה או התראה מוקדמת המשפחה מקבלת אותי בחום ובשמחה גלויה. הם מזמינים אותי אל ביתם וגורמים לי להרגיש רצויה.





היא אומרת לי: "אהבה היא  הדבר החשוב ביותר, כי ללא אהבה אנחנו לא יכולים ללמוד איך להישאר ביחד. בזכות האהבה הגדולה שמחברת אותנו יחד - אנחנו חזקים יותר".



המילים שלה לא יוצאות לי מהראש כל הנסיעה חזרה וגם אחריה.. כשאני יושבת שוב ליד סבתא בבית האבות המפואר אני מסתכלת עליה, מחזיקה בידה ומבינה שהנוחות הפיסית חשובה אבל האהבה שלי אליה, הקרבה, החום האנושי ותחושת השייכות הם הדברים ששומרים עליה ועליי יותר מכל. 


אי אפשר לפספס את הגנטיקה - אני וסבתא שרה (98) בתנועת יד לא מודעת שחוצה דורות ומוכיחה שאנחנו מאותו החומר....


בפוסטים הקרובים אחשוף עוד סודות לאריכות חיים בסרדיניה, סיפורים נוספים על אנשים מיוחדים ומתכונים.
אני מזמינה אתכם להפנות אליי שאלות או בקשות לנושאים שמעניינים אתכם במיוחד, ואשמח אם תפיצו את הפוסטים לכל מי שלדעתכם רוצה לגלות את הסודות לחיים ארוכים ובריאים במיוחד.

23 תגובות:

  1. מרגש ומקסים! התמונות גם כן נפלאות...תודה על כתבה מעוררת השראה...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, אפרת. לפעמים אנחנו שוכחים שבלעדיהם לא היינו פה ועד כמה הם חשובים בחיינו.

      מחק
  2. רוית, איזה פוסט משובח. תמונות יפות, אנשים יפים (כולל סבתא שלך), והתוכן מחמם את הלב ומעור הרבה מחשבה. אני מאוד מעריכה את עומק ההיכרות שלך עם סרדיניה ותושביה. יישר כוח.

    השבמחק
    תשובות
    1. המקום הזה נכנס לי ללב וככל שאני מגלה יותר - כך אני נכבשת בקסמה. שמחה שמצליחה להעביר את התחושות והרגשות גם אליך.

      מחק
  3. פוסט מקסים ותמונות נהדרות שמצטיינות אף הן באהבה רבה! הלוואי והיינו חיים בחברה כזו...

    השבמחק
    תשובות
    1. הי רבקה, איזה כייף לשמוע! אני חושבת שכולנו יכולים לאמץ ב"קטנה" ערכים אלו. מאז שחזרתי מסרדיניה הביקורים אצל סבתא קיבלו ממד אחר. אם פעם הייתי מגיעה כי צריך, היום אני מגיעה כי אני מבינה שאני חלק ממנה והיא ממני. ולא הייתי פה בלעדיה והמעט שאני יכולה לעשות בשבילה הוא להחזיר לה אהבה.

      מחק
  4. וואו, עלו לי דמעות בעיניים מרב התרגשות. גם מהתרבות המכבדת את ה"Centenari" שלה (כעת אני מבינה למה התאהבת בסרדיניה...) ובעיקר מהתמונה המקסימה בסוף הפוסט שלך ושל סבתך. מחכה להמשך הכתבות בסדרה.

    השבמחק
    תשובות
    1. חבל שהיא לא קוראת בלוגים... :-) סרדיניה היא גן העדן האבוד שלא התקלקל - אנשים טובים, חיים פשוטים וערכים של פעם...

      מחק
  5. רוית חבשוש! פוסט נהדר שכייף לקרוא עם תמונות נפלאות...כפי שכתבת הסוד הוא להמשיך לתרום מתי שיוצאים ממעגל העבודה. סבתא שלך שתיבדל לחיים ארוכים נראית נהדר ואני בטוח שבמקרר שלה היו בדיוק אותם מרכיבים כמו לסבתא שלי ז"ל שגם לה אגב קראו שרה (כמו 50% מהתמניות..) ואף היא האריכה ימים.

    השבמחק
    תשובות
    1. דע לך שהרבה מהתפריט של התימנים קשור לאריכות חיים - אם זה החילבה שמאוד בריאה למרות הריח, הכורכום ועוד הרבה. התימנים בתימן לא היו אכלנים גדולים ועבדו בעבודה פיסית. לדעתי אם היו נשארים בתימן - עוד היו עוקפים את מאריכי החיים בסרדיניה. פה בארץ הם קצת התקלקלו.....

      מחק
    2. מושקע להפליא
      אל תתגעגעי לחיים בתימן. תמותת התינוקות שם היתה מזעזעת.

      מחק
  6. התמונה שלך בפתח הפוסט - סוף הדרך

    השבמחק
  7. תודה גילי. מקווה שנהנית גם מהתכנים הכתובים.

    השבמחק
  8. בלוג נהדר שמציג בצורה מעוררת כבוד את סוד אריכות הימים של תושביה הוותיקים של האי סרדיניה...שבת שלום!

    השבמחק
  9. תודה לך, יוסף. וזהו רק הפרק הראשון.... :-) מזמינה אותך להירשם באתר או בפייסבוק על מנת להיכלל ברשימת הדיוור הקבועה.

    השבמחק
  10. מקסים!וגם מרתק.
    זה הזכיר לי בערגה שכנה שהייתה לי בילדותי בעיר העתיקה בצפת, שילדיה ונכדיה גרו רחוק ממנה ולא הירבו לבקר. והיה לנו מנהג, לילדי ה"סימטה" שבה גרנו: שביום שישי אחרי הדלקת נרות היינו הולכים לבקר אותה לשעה קלה. היום, "ממרום" 30 שנותיי, אני מבינה כמה חשוב זה בוודאי היה. תודה לך שהזכרת לי נשכחות...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על השיתוף המרגש, ליאן. זה מצחיק איך אנו רואים דברים אחרת כילדים וכבוגרים...

      מחק
  11. מאד התרגשתי לקרוא ובאופן אינטואיטיבי גם אני מרגישה שכך צריך לעשות. אבל אולי קשה לארגן את זה בחיים העירוניים או המודרניים. מצד שני אולי זה רק סוויץ' שצריך לעשות ואז מוצאים פתרונות.
    רציתי לבקש ממך רשות להמליץ על הפוסט בקהילה של בלוגרים שכותבים בעברית (זו הקהילה: https://plus.google.com/u/0/communities/107023803221354620103?cfem=1).
    אם תרצי תוכלי לפרסם בעצמך קישור לפוסט/פוסטים שאת כותבת.
    ואם לא אז בכל מקרה תודה על קריאה מהנה ותמונות מרגשות :)

    השבמחק
    תשובות
    1. עונג רב לקבל כזו תשובה ואשמח מאוד אם תמליצי על הפוסט בקהילת הבלוגרים - אני שמחה לכל חשיפה ואוהבת לקרוא גם בלוגים של אחרים. אני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת את העקרונות (זהו חלק 1 בסדרה שלמה) ולשלב אותם בחיים שלנו, גם אלו המודרניים. אשמח לשמוע את דעתך גם על הפרקים הבאים שאפרסם. חבשושית

      מחק
  12. אכן אכן מחמם לב. ואין ספק שהמעמד המיוחד שלהם בקהילה משאיר אותם עוד ועוד בטוב.

    השבמחק
  13. מקסים ומרגש שתהא מנוחתה של סבתך היקרה עדן... העקירה מהבית היא אכן העניין הקשה במעבר לבית אבות...

    השבמחק
  14. עמירם, תודה על דברי הניחומים.
    חבל שאנחנו לא גרים כולנו באותו הכפר, כמו בתימן - כך יכולנו להשאיר אותה בבית. בנסיבות הקיימות - ההחלטה הזו היתה לטובתה כי היא קיבלה טיפול צמוד, מסור ומלא אהבה.

    השבמחק