24 באפריל 2017

חנותם של מרפאי הזיכרונות

בסמטה מרוצפת אבן ליד פיאצה דל פופולו ברומא ניצב חלון ראווה ישן מעץ המציג מערום פרצופים שבורים הצמודים לזכוכית.



ראשים קרחים, סדוקים ומאובקים נערמים זה על גבי זה, בוהים בך בעיניים אטומות מבע.


מה שנראה במבט ראשון, כחנות מעוררת אימה הוא למעשה בית החולים לבובות עתיקות בו משקמים בובות וחפצי חרסינה עתיקים ומחזירים אותם לחיים.


למרות המחזה המבעית אני נעמדת מלאת סקרנות מול הכניסה ומציצה פנימה: זו סדנת עבודה זערורית, ששטחה אינו עולה על 15 מ"ר, והיא דחוסה בכאוטיות באלפי חפצים עד אפס מקום.


מהרצפה ועד התקרה - הקירות והמדפים מכוסים בצפיפות בחלקי בובות, צעצועים שבורים, צלחות עתיקות, אגרטלים ושאר חפצים מסתוריים הממתינים לקבל חיים חדשים.



סמוך לשולחן גדוש לעייפה רכונים גבר ואישה אשר עובדים על הבובות בריכוז מלא עדינות וסבלנות מפליאה.


אני מביטה הלומה בקקפוניית החפצים הסוגרת מכל צדיי. 
ריח הדבק החריף באוויר - "התרופה" שמרפאה את חולי החרסינה, מסחרר את ראשי באדיו החזקים, ואני נשענת על גרם המדרגות לידי כדי לא למעוד בחלל הקטן ובטעות להפיל אחד מכלי החרסינה העדינים.


הגבר מרים את ראשו וכשהוא רואה את פניי הוא צוחק בקול: "זה סוטול חינם!" הוא אומר "יש אנשים שמשלמים כסף עבור כזה סחרור..." ולרגע אני מבינה מדוע הוא כזה חייכן...


שמו פדריקו סקוואטריטי (Squatriti) ויחד עם אמו, גלסומינה, הם ממשיכים בעקשנות מלאת גאווה את המסורת המשפחתית ארוכת יומין של אומנות השיקום, שעוברת מדור לדור ונועדה להחיות רסיסי זיכרונות.


"החנות נפתחה במאי 1953 ונוהלה ביד הברזל של סבתי, קונסטה פיש, שמוצאה מנאפולי" הוא מספר לי. "את דרכה המשיכו אבא מריו ואמא, ועכשיו - אני."


"זה היה טבעי וברור עבורי. כילד, הייתי מבלה את שעות אחר הצהרים אחרי בי"ס בין החומרים והצבעים וכך נשביתי בקסם."


אני מביטה מוקסמת באמו הקשישה אשר מטפלת בעדינות רבת זהירות בבובה עתיקת יומין. 


"מאמא היא אנציקלופדיה בכל מה שקשור לתחום השחזור: שמות, תאריכים, אומנים וסימני מסחר - אין דבר שהיא לא זוכרת, ובשנות השמונים לחייה היא עדיין מאופיינת בסקרנות מתמדת"


היא אינה דוברת אנגלית, אבל עוצרת לרגע ממלאכתה ואומרת בשקט משפט קצר שאותו איני מבינה, ופדריקו מחייך ומתרגם לי מלטינית "Ars longa, vita brevis" : "האמנות היא ארוכה - החיים קצרים"

מסמך המעיד על גיל הבובה - משנת 1754

לקוחות פרטיים מביאים אלינו חפצים ובובות עתיקות לתיקון מהמאה ה18 ועד תחילת המאה העשרים, ואנחנו מנסים לחבר אותן חזרה ולשחזר את החלקים החסרים.


"ערכם של החפצים, עתיקים ככל שיהיו, אינו נמדד בכסף אלא באהבה לאובייקט ובזיכרונות הקשורים אליו.  בכל פעם שאנחנו משחזרים בובה ומחזירים אותה לבעליה - בין אם זו אם, סבתא או ילד - זה נוגע ללבנו מכיוון שאנו עדים לרגע מיוחד: התרגשות של מציאת אוצר: אדם קטן ואהוב, שהיה שבור ועתה נרפא".

אני מביטה בו, נרגש ומלא התלהבות כילד - ולרגע אני מקנאה..


אני מקנאה בו על המסורת המשפחתית שלהם שעוברת בגאווה ובתחושת שליחות עמוקה מדור לדור, על הכבוד למורשת העבר המפוארת וארוכת היומין שהם מתעקשים לשמר בעידן שבו הכל "made in China" ומיוצר בסיטונאות, במהירות ובזול - ועל ההנאה הפשוטה ונטולת בושה שהוא מפיק מאהבתו לנוסטלגיה מלאת סנטימנטליות...
         Ospedale delle Bambole -  29 Via Ripetta at Via del Vantaggio,  Roma Italy

רוצים לחוות טעימה קולינרית מענגת של מנה רומאית בת אלפי שנים? לחצו על הלינק ותקבלו גם מתכון  

8 תגובות:

  1. מקסים מקסים איזו עבודה מרגשת בית חולים לבובות עתיקות.

    השבמחק
    תשובות
    1. למרות חלון הראווה המעט קריפי - אחד המקומות המקסימים שגיליתי ברומא. מתה על עסקים משפחתיים קטנים שמעבירים מסורות מדור לדור..

      מחק
  2. רוית, התרגשתי מכל הדברים שכתבת בפסקה האחרונה. אזכור את פינת החמד הזאת לסיבוב הבא ברומא.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא רחוק מהמדרגות הספרדיות... אל תשכחי לקחת נשימה טובה לפני שנכנסת... :-)

      מחק
  3. מקסים! וזה באמת מדהים ומרגש לפגוש כאלו אנשים ועזה עיסוק בתקופה שבה הכל חד פעמי.

    השבמחק
    תשובות
    1. כייף לפגוש עוד אנשים שגם הם אוהבי נוסטלגיה... אני לא היחידה..

      מחק
  4. מתה על אתרים כאלו. מתה לגלות אותם לבד, אבל שמחה לרשום אותם אצלי "בפעם הבאה ברומא הבנויה" -נדמה לי שראיתי חנות דומה פעם בנפולי..לא בטוחה ששייכים לאותם בעלים. תביאי עוד מקומות כאלו-חוגגת עליהם, והפעם גם בובות וגם סדנה וגם רומא-אין טוב מזה

    השבמחק
  5. האיטלקים פשוט אלופים בסנטימנטים ושימור מסורות עתיקות... כל מה שצריך זה ללכת קצת לאיבוד ברחובות ולהציץ להם.... תודה על התגובה המדליקה.. .

    השבמחק